ארועים לזכרו

קוראים לי קורן שור ולמדתי עם דן בכיתה מגן שלדג-כיתה ו׳ ואז שוב מכיתה י-יב. היתה לי הזכות להכיר את אח שלך ולחוות איתו סוג של אחוות אחים משלי (ככה זה כשגדלים ממש ביחד). ראיתי בפייסבוק שאת אוספת סיפורים על דן ונראה לי שכבר פספסתי את המועד לספר של השנה אבל בכל זאת אני שולחת לך אם עדין רלוונטי. חיבוק ענק קורן לפעמים, בסופי שנה, המחנכת מעבירה פעילות ספק נחמדה ספק מעיקה שבה צריך לכתוב כמה מילים לכל אחד ואחת בכיתה. זה קרה לי פעמיים, בסוף כיתה ו׳ ובסוף כיתה י״ב, ואיזה מזל שזה קרה. הודות לכך יש לי שתי מזכרות אישיות מדן. אני זוכרת שכבר אז, בסוף כיתה ו׳ חשבתי שזה ממש חמוד שהוא חתם את הברכה ב״באהבה ובחיבה״. היום, כשאני מתבוננת בעין של אדם מבוגר ואחרי שאני בעצמי חינכתי כיתות, מדהים לראות שכתב היד ומתיקות נותרו די זהים גם בסוף י״ב. היתה לי הזכות לחלוק את שנות הגן חובה-יסודי-תיכון עם דן, איש (מבחינתי ילד) חמוד, טהור, ומקסים מאין כמוהו. תודה דן על מי שהיית, הטוב שעשית, והאהבה שהפצת. קורן

את דני הכרתי בכיתה ח', כשבכיתת הספורט הבינו שאני לא ספורטאי והעבירו אותי לח' 2. מיד כשהגעתי הבנתי שיש פה בחור שובב וסקרן כמוני, ומהר מאוד הפכנו לחברים קרובים. החופש לחקור, הבנייה והפירוק, ההרפתקנות והיצירה, הביאו אותי אליו למעבדה הקטנה כדרך קבע. עיתוני עשן, סרטים של וויל פרל, הליכות בלתי נגמרות מהכפר לרעות וחזרה, ועוד אינספור חוויות שאזכור לנצח ושעשו אותי מי שאני היום. יש לי הרבה סיפורים וחוויות עם דני, וכמו הרבה מאיתנו, מספיק כדי למלא ספר שלם ויותר. מתוך כל אלה, יש סיפור אחד שטומן בתוכו את המהות של דני, סיפור שתמיד סיפרתי, ושזכיתי לקבל ממנו חתיכה נוספת בזמן השבעה, חתיכה שהשלימה לי את הפאזל שלא ידעתי שלא הושלם. אני מניח שזה היה בכיתה ט' או י', אני ודני בגינה הקטנה ליד החנייה בביתו, משחקים מסירות עם קובייה להדלקת מנגל, בזמן שהיא נשרפת לאט לאט. דני לקח צעד אחורה כדי לתפוס, והיה נראה שדרך על משהו כואב. כשהתקרבתי לראות מה יכל להפיל את דן, זה שכלום לא כואב לו, ראיתי מסמר חלוד עובר דרך כף רגלו. הוא אמר לי: "לך תקרא לאמא שלי", ואני בבושה גדולה וחשש עליתי למטבח לספר לגילה מה קרה. גילה כמובן מיהרה להניע את הרכב והתחלנו בנסיעה לטרם במודיעין. אני במושב האחורי, מלא באשמה, גילה ממהרת ואומרת לדן להתקשר לאבא ולספר לו. כאן המקום לציין שדן חיכה בסבלנות כמה ימים כדי שאבא אריאל יביא חנקת אשלגן מהמשתלה. דן מתקשר לאריאל ושואל אותו: "אבא יצא לך לעבור בגרעין? (המשתלה)", ואני בהלם שזה הדבר הראשון שהוא אמר לו. כמובן שלבסוף הוא אמר לו מה קרה, וכשהגענו לטרם הוציאו לו את המסמר. מתישהו בתוך כל זה, שאלתי את דן איך הגיע לשם מסמר? ודן סיפר לי שיום לפני זה הוא תקע מסמרים בפסיפלורה ודרך עליה כשהלך אחורה. וזה הסיפור שהלך איתי כל השנים האלו, וכך סיפרתי אותו. בשבעה, באחד המעגלים, הזכרתי את המסמר ברגל, ונגה סיפרה לי שהיא זו ששיחקה עם מסמרים. לא האמנתי שאחרי כל כך הרבה שנים שהסיפור יושב בראשי, הוא פתאום קיבל תפנית, אבל לא תפנית מפתיעה, כי לאורך כל הסיפור, ובתוספת התפנית החדשה, דני רק רצה שלא ידאגו, אם זה כשהוא התקשר לאריאל או שלקח על עצמו את האחריות למסמר. ה"מעידה" היחידה שלו בסיפור הוא שהוא שלח אותי להודיע לגילה, כי כנראה שגם עם מסמר ברגל הוא היה עושה את זה יותר רגוע ממני.