כתבו לזכרו

דוברה אהוב

עברו כבר 30 ימים.

30 ימים מאז אותו יום שני נורא, שגרתי לחלוטין, חסר כל סממן שעשוי להעלות חשד שבסופו, בזמן שאני בסך הכל שואב אבק בדירתי אקבל את הטלפון שיבשר לי על מותך. שמאותו רגע הזמן שלך נעצר ומעתה נתחיל לספר עליך - ״היה לי חבר״. היה לי חבר שהיה האיש הכי מיוחד ומקסים שאני מכיר. שכולו לב, אהבה אור והכלה. שחקר את עצמו ואת העולם ופשוט בהיותו הפך את העולם למקום טוב יותר.

אני לא מצליח לתפוס את זה. לא היינו בקשר יומיומי וזה פשוט מרגיש שעברו עוד כמה ימים שבהם עדיין לא דיברנו. שפשוט עוד לא שלחתי לך הודעה. אבל עכשיו אני כבר לא יכול לשלוח. 30 יום שאני לא יכול לשלוח לך הודעה. אבל אתה כאילו שם. הוואטסאפ שלך מחובר, אתה איתנו בקבוצות אבל אתה לא עונה, לא משתתף.

מה זה אומר שאתה כבר לא?

אני לא מצליח לתפוס את זה. הרי לפני רגע היית אז איך אתה כבר לא? ואתה כל כך נוכח במחשבות, בזיכרונות, בתמונות, בגעגוע, במורשת אז איך אתה כבר לא? האין כל כך חמקמק. לרגעים הוא נהיה מוחשי אבל אז מיד בורח חזרה לאין שממנו הוא בא. כשחיבקת אותנו הרגשנו את החיבוק. יכולנו לחבק חזרה. ללחוץ

לך על הגב, להניח את הראש על הצוואר שלך.  אבל איך מרגיש אין-חיבוק? איפה שמים את הראש?

ואני מתנהל ביומיום שלי ומדי פעם קורה איזה מן תהליך אוטונומי שכזה שאורך חלקיק שניה ואני נזכר בך ואז תוהה מה איתך ואז נזכר. ואז שוב עולה התחושה הזאת של הבלתי נתפסות של המוות שאולי יותר משהיא תחושה היא ממש מאמץ אקטיבי לנסות לתפוס משהו בלתי נתפס.

אני מוצא אותך בהתנהגות שלי. חושב לעצמי מה דני היה עושה? איך הוא היה מגיב לזה? ואז אני נמנע מלצפור בכביש, מחייך למישהו בעבודה שאני לא מכיר, עושה יותר מתיחות.

אני מתגעגע אליך ממש

דן,

30 יום שאתה לא איתנו, פיזית, אבל בזיכרונות ובדמיון שלי, אתה עדיין חי, נושם ומחייך. אני הולך לישון איתך כל לילה וקם איתך כל בוקר.

אומרים שהזיכרון שלנו בנוי על רשת אסוציאציות. כל מראה, ריח או מגע יכולים להציף זיכרון או חוויה נשכחת. במקרה שלך, הרבה מאוד דברים מציפים אצלי זיכרונות או חוויות איתך.

בבית, יש לי תמונה של הצוות על המקרר מהאירוע של הגדוד אחרי הלחימה בעזה. נחמן כורע ברך ואתה עומד מאחוריו. שניכם מחויכים ומחזיקים עציצים. במרפסת, יש לי שני קקטוסים קטנים (מתוך איזה ארבעים), שאספת בעזה וחילקת לי ולכל הצוות בערב שעשינו עם בנות הזוג שלנו בפברואר. כל קפה, כל סיגריה וכל שקיעה שאני רואה, שאלו היו חלק משמעותי משגרת חיינו בחודשי הלחימה, מציפים לי זיכרונות שלך.

בצבא, הדמיון כבר משתלב עם הזיכרון. לפני שבועיים בערך היינו בתרגיל בצפון. פרסנו עמדה בשטח ואני דמיינתי אותך עוזר לנו להקים אותה. מסיימים עם החלק המבצעי ואז אתה הולך להקים את הציליה. אחרי זה בטח היית מתחיל לסלול את הכבלים של הקשר והתקשורת באדמה. הייתי כנראה מתווכח איתך ואומר לך שהקבלנים בפרויקטים שלי אמורים לחפור כבלים באדמה אבל הם לא תמיד עושים את זה, ואתה לא אמור לעשות את זה, אבל עדיין אתה בוחר לעבוד קשה. אתה כנראה היית אומר לי שככה זה פשוט יותר מסודר ואף אחד לא יתקע בכבלים. אבל האמת היא שאתה פשוט לא יכול להיות חסר מעש. אתה איש עבודה. אחרי זה היית מסדר את המרחב שינה. היית מעיף את כל הקוצים ומיישר את האדמה. כנראה היית דואג קצת לאדריכלות נוף ומסדר את הצמחייה ליד. היית מכין קפה ומעשן סיגריה ועל הדרך עושה המון קולות. חלקם של חיות אמיתיות וחלקם כנראה של חיות שרק אתה מכיר. בשלב מסוים היית מתחיל לחפש מה עוד אפשר לעשות ואנחנו היינו עושים את עצמנו עסוקים כדי שלא תעביד אותנו בפרך. בתרגיל שכחנו לקחת שקיות זבל.. איתך כנראה שלא היינו שוכחים. אבל אל תדאג, אספנו הכל. לא השארנו שום לכלוך. אפילו זרקנו את הבקבוקים למחזור.

אלו זיכרונות וחוויות שנמצאים בראש שלי. אלו ילכו וישתנו ככל שהזמן יעבור.

אבל יש לנו זיכרונות מתועדים ממך. זיכרונות וחוויות שלא ישתנו לעולם. הצוות שלנו דאג לתיעוד שוטף, ואתה בין היתר לקחת חלק פעיל בכך והסתובבת עם מצלמת גו פרו על הראש רוב המלחמה. הגדיל לעשות פלג, הסמל של הצוות, ויזם ראיונות עומק מתועדים עם כל אחד מחברי הצוות בשלבים שונים של הלחימה. כל אחד מאיתנו ענה על אותן השאלות ויחד ערכנו את זה לסרט. אתה היחיד מכולנו שהביט למצלמה במהלך הריאיון. הבחור החינני היחיד בצוות. אמנם היית מצונן בריאיון אבל התבטאת בצורה חלקה. אחת מהשאלות שפלג הפנה אליך הייתה: 'למה אתה פה?, למה התייצבת בשביעי לאוקטובר?' ואתה ענית, (ואני לא מצטט): שאתה פה משתי סיבות. הראשונה, שתפקידך וייעודך זה להביא אור למקום שיש בו הרבה חושך. מלחמה זה מקום חשוך ואפל ויש אנשים שתפקידם וייעודם זה להביא אור למקום הזה, ואתה מצפה מאותם אנשים שיבצעו את תפקידם. כי הרי, אם לא תגיע בעצמך, אז לא תוכל לצפות מאף אחד אחר שיגיע. הסיבה השנייה, בגלל החבר'ה המתוקים שאיתך בצוות. בלעדיהם, לא יכולת להיות מי שאתה ולעשות מה שאתה עושה ולא בטוח שהיית עומד בזה.

בסוף הריאיון פלג שאל אותך 'יש משהו שאתה רוצה להוסיף, למשפחה, לחברים, לאנשים בבית?' ואתה ענית שאתה אוהב את כולם, שלא ידאגו ושימשיכו להפיץ אור, אהבה ושמחה בעולם.

כזה היית, יחד ומיוחד ומלא דיסוננס. ריאיון באמצע מלחמה עם פיצוצים ומרגמה יורה ברקע ואתה מדבר על להפיץ אור, אהבה ושמחה. מצד אחד, היית לוחם מקצועי, מיומן, חד וחזק. פטריוט, ציוני וערכי. אח לנשק במלוא מובן המילה, עד כדי כך ששברת את הרגל בתוך עזה והתעקשת להמשיך עם הצוות עד שנצא הביתה כולנו יחד. מצד שני, מלא רוך ועדינות בדיבור, המון חמלה ואהבה לכל מה שחי וגם למה שלא. אהבת עצים ופרחים, חיות ונופים, ואהבת גם את כל סוגי האנשים. את כולם אהבת, ללא תנאים. וכך גם אני והצוות אהבנו אותך, אהבה ללא תנאי, שאינה תלויה בדבר.

אני רואה בריאיון המתועד האחרון שלך צוואה לא רשמית ולא כתובה. אנחנו נעשה את כל המאמצים להפיץ אור, אהבה ושמחה בעולם, ולהנציח את דמותך. נמשיך לספר את הסיפור שלך, שהוא ההוכחה שאפשר אחרת. אפשר להיות גם וגם.

משפחת קמחג'י היקרה,

במקרה הזה אפשר לומר שמעץ תפוח לא נופל אגס. דן היה יחיד ומיוחד בגלל הבית בו גדל. אתם משפחה אצילית וגדולה מהחיים של כולנו. מדהימים בדרככם הייחודית. אני והצוות מקבלים מכם השראה וכוח להמשיך הלאה בחיינו ולהרים ראש. אנחנו נעמוד לצידכם ונסייע במה שנדרש כדי להמשיך ללכת בדרך החיים.

דן,

זו הייתה זכות לפקד עליך, להיות חבר שלך, להילחם לצידך ועבורך, ולהיות איתך עד הרגע האחרון. אני והצוות אוהבים, מתגעגעים וכואבים,

עד סוף ימינו נזכור ונזכיר אותך,

צוות הרן.

מילים לדן ,דן, הלכת לעולם שלך עולם של שמחה ואהבה יצרת עולם משלך, אתה משקיע מחשבה בכל פרט בעולם שלך ובעשייה שלך ואמונה גדולה בדרך שלך, בתפיסה המיוחדת של המציאות שלך.

יש לך עולם פנימי מופלא וקסום אתה מתבונן בעולם ורואה את הטוב, אתה בוחר ועוסק בהפצה של אור ושל שמחה. אתה נאמן לדרך שלך בצורה מעוררת השראה עבורי ואני נמשך אל הדרך שלך. דרך ראיית הטוב. אני מרגיש שאני רוצה להיות קצת יותר כמוך. בראייה של אור ושל אהבה בעולם אני מרגיש את הנוכחות שלך חזקה ותומכת, אתה מלווה אותי, יש לך מקום בעולם אני מרגיש שאתה פה, אני רוצה שנמשיך ללכת יחד בדרך אתה ממשיך לנוע ולרקוד, אתה חופשי, נפש משוחררת, אני רוקד איתך אתה נמצא באינסוף, האנרגיה שלך זורמת ונוכחת. לא עוזבת, גם כאן וגם שם אני לא שוכח אותך רגע אחד אתה כאן ממש חזק ואני מלא בך.

רגע אחר אתה לא כאן ממש חזק ואתה חסר לי אני מוצא חיבור אליך דרך יוגה, אני מרגיש אותך דרך מוזיקה, אני מרגיש אותך דרך נשימה אני רואה אותך מתקיים בתוך לבבות שאוהבים אותך אני מחזיק במחשבה שלי תמונה שלך בחדר שלך. 

אני מדמיין שאתה עדיין שם. אני רוצה לבוא אליך, להיות איתך במקום שלך. אני סקרן ללמוד ממך משהו חדש ומפתיע. להכיר דרכך עולם חדש העולם שלך תמיד מסקרן אותי ואני רוצה להתקרב ולהכיר אותו דרכך, לראות דרכך את המציאות ואת הדרך המיוחדת שבה אתה מסתכל עליה אתה הולך איתי יד ביד, אתה הולך איתי לב אל לב. 

אני רוצה להיות עדות לך, דרך האנרגיה שהבאת איתך ונטמעה בתוכי בדמיון שלי אני רואה אותך מחייך, אני מחבק אותך חיבוק ארוך אנחנו ממשיכים להתפתח, לגדול יחד מעומק ההוויה וללכת יחד בדרך. 

חלק ממך נשאר בתוכי, אני זוכר אותך בתנועה, אני זוכר אותך בריקוד, אני זוכר אותך במתיקות אהבה ושמחה.

‏עברה שנה, לא מוצא מילים, יש לי מנגינה מדהימה בתוך הראש, כל פעם שאני מזמזם אותה היא יוצאת לא טוב, לא מצליח להוציא את דן, אז פחות אדבר עליו אדבר על עצמי, דינישו אני מתגעגע , לשיער הארוך ולבנדנה, מתגעגע לראות את הגוף הרזה שלך בתחתונים המדובללות, מתגעגע לריח הנוראי שעולה מהחדר שלך, שנדמה שחשבת על זה לפני שעזבת כדי שיהיה לי חרוט בתוך האף, מתגעגע לדרך שעשית פרצופים כל הזמן מול מראה מול כל מצלמה מול כל אחד, תמיד חיוך תמיד לייצנות תמיד שמחה, מתגעגע לדרך שעלית במדרגות כל ערב לשקיעה,  שקיעה מתקרבת עכשיו גם, מתגעגע לכל כך הרבה דברים, מעגל איום של זי יש כרון וגעגוע,  הזיכרון עולה, הגעגוע עולה ועם הגעגוע בא הזיכרון, אני הכי מתגעגע לזה שקפצת עליי כל פעם שאני שוכב בספה בסלון קופץ עלי כמו ילד בגיל שלוש, בגיל 30 מניח  את ראשך על ליבי, מחבק אותי, מנשק אותי, אומר לי כמה אתה אוהב אותי, חושב לפעמים, אם הייתי אומר את זה לאבא שלי, איזו סדרת קללות הייתי מקבל, אבל הוא לא הייתה לו בעיה, הוא פשוט כל פעם פתח את הלב הסתכלת על הילד,  וראית הכל,  את כל הנשמה שלו בלי שום הסתר, בלי שום קליפה, ממש אור,  אני מרגיש שכאילו דאגת לטעון אותי כל הזמן באהבה,  באמת 30 שנה אבל טענת כזאת כמות של אהבה,  שאני מרשה לעצמי להמשיך ולקחת מהמקור הזה כוחות,  לשארית את החיים,  אני  תמיד תהיתי,  בזמן האחרון חשבתי למה תמיד היית מברך ׳אהבה ושמחה׳, ׳שמחה ואהבה׳,  מה יש יותר מאהבה,  למה צריך גם את השמחה, חשבתי על זה שכשאני אוהב,  לפעמים זה מאוד כואב,  זה כואב עכשיו מאוד,  אני אוהב מאוד,  אבל בגלל שאני אוהב מאוד,  אז אני מרגיש שאני צריך לשחרר אותך ילד שלי,  להמשך,  אני חושב שהעולם הזה היה מאוד מגביל,  מקווה שזה לא היה אני או מישהו מאיתנו שמשך אותך לפה,  אבל מפה והלאה אני יודע שאתה אתה צומח וצומח, אז מבחינתי מעל השמיים, ושמחה כי החיים הם מאוד פשוטים צריך להסתכל על החיים כמו שדן ראה אותם בלי יותר מדי קליפות בלי יותר מדי סיפורים בלי עקבות, החיים הם פשוטים הם קצרים צריך לנהל אותם ביום יום וצריך להוסיף הרבה אהבה ולבדוק כל הזמן שזה לא רק אהבה שיש גם שמחה צריך לבדוק שכל מה שאתה עושה יש בו גם אהבה וגם שמחה. אני רוצה להודות לכולכם שבאתם, זה מחזק אותנו שאתם כאן,  מסתכל על כולכם בעיניים אני רואה את דן בכל מיני צורות ומלבושים באמת כל אחד שהכיר, שמע, שייקח את הדן שלו, ייקח את האהבה והשמחה וימשיך את שארית החיים עם הרבה כוחות,  שוב תודה ולהתראות.

עברה שנה. אין לי מילים. יש לי מנגינה מדהימה בתוך הראש, אבל בכל פעם שאני מנסה לזמזם אותה – היא יוצאת לא טוב. אז פחות אדבר על דן, ויותר אדבר על עצמי.

דינישו, אני מתגעגע.

מתגעגע לשיער הארוך ולבנדנה.

מתגעגע לראות את הגוף הרזה שלך בתחתונים המדובללות.

מתגעגע לריח החזק שעלה מהחדר שלך – כאילו דאגת שיישאר לי חרוט בזיכרון, גם באף.

מתגעגע לדרך שבה היית עושה פרצופים כל הזמן – מול מראה, מול מצלמה, מול כל אחד. תמיד חיוך, תמיד ליצנות, תמיד שמחה.

מתגעגע לערבים שבהם היית עולה במדרגות לשקיעה.

מתגעגע לכל כך הרבה דברים,  מעגל איום של זיכרון וגעגוע – הזיכרון עולה, הגעגוע מתחזק, ושוב חוזר הזיכרון.

אני הכי מתגעגע לרגעים שבהם קפצת עליי כשהייתי שוכב על הספה בסלון – כמו ילד בן שלוש, רק שבגיל שלושים היית מניח את הראש על ליבי, מחבק, מנשק, ואומר כמה אתה אוהב אותי.

לפעמים אני חושב – אם הייתי אומר את זה לאבא שלי, איזו סדרת קללות הייתי חוטף… אבל לך לא הייתה שום בעיה. היית פשוט פותח את הלב, מסתכל על הילד, ורואה הכל – את כל הנשמה שלו, בלי שום הסתר, בלי שום קליפה. ממש אור.

אני מרגיש שטענת אותי באהבה במשך שלושים שנה, טעינה כל כך עוצמתית, שאני מרשה לעצמי להמשיך לקחת ממנה כוחות לשארית חיי.

תמיד תהיתי למה היית מברך “אהבה ושמחה”, “שמחה ואהבה”. מה יש יותר מאהבה? למה צריך גם שמחה?

הבנתי – כי אהבה לפעמים גם כואבת, כמו עכשיו אני אוהב מאוד וכואב, שמחה היא מה שמרכך את הכאב, אז אני מרגיש שאני צריך לשחרר אותך, ילד שלי, להמשך.

אני חושב שהעולם הזה היה מאוד מגביל. מקווה שזה לא היה אני או מישהו מאיתנו שמשך אותך לפה. אבל מפה והלאה אני יודע שאתה צומח וצומח, מעל השמיים.

השמחה – כי החיים הם מאוד פשוטים. צריך להסתכל על החיים כמו שדן ראה אותם: בלי יותר מדי קליפות, בלי יותר מדי סיפורים, בלי עקבות. החיים הם פשוטים, הם קצרים. צריך לנהל אותם ביום יום, צריך להוסיף הרבה אהבה, ולבדוק כל הזמן שזה לא רק אהבה – שיש גם שמחה. צריך לבדוק שכל מה שאתה עושה יש בו גם אהבה וגם שמחה.

אני רוצה להודות לכולכם שבאתם. זה לא מובן מאליו. זה מחזק אותנו שאתם כאן.

אני מסתכל עליכם ורואה את דן בכל אחד ואחת מכם, בכל צורה ומלבוש. קחו את “הדן שלכם”, קחו את האהבה והשמחה, ותמשיכו איתם הלאה בחיים, עם הרבה כוחות.

שוב תודה, ולהתראות.

הִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלוֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּרַחֵם עָלַי וּתְזַכֵּנִי לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד,

 וְאָגִיל וְאֶשְׂמַח בְּךָ וּבִישׁוּעָתְךָ תָּמִיד, 

עַל כָּל הַחֲסָדִים אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, וְאֶזְכֶּה לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתִי לְפָנֶיךָ, בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ, בְּלֵב נִשְׁבָּר וּבִכְיָהּ גְּדוֹלָה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַב הָרַחֲמִים, אֲשֶׁר עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמְךָ, אַתָּה יוֹדֵעַ כִּי שִׂמְחָה נְתוּנָה בְּלִבִּי מִצַּד אֶחָד, וְעַצְבוּת מִצַּד אֶחָד.

וְגֹדֶל הַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה שֶׁיֵּשׁ לִי לִשְׂמֹחַ עַל חֶלְקִי הוּא בְּלִי שִׁעוּר, שֶׁזִּכִּיתַנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל.

 וְאַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה מַזִּיקָה לָנוּ הָעַצְבוּת, אֲבָל מָה נַעֲשֶׂה וְהִיא מִתְגַּבֶּרֶת עָלֵינוּ בְּכָל פַּעַם?

עַל כֵּן בָּאתִי לְפָנֶיךָ, מָלֵא רַחֲמִים, אֲדוֹן הַשִּׂמְחָה וְהַחֶדְוָה, שֶׁתְּרַחֵם עֲלֵי וּתְלַמְּדֵנִי לְשַׂמֵּחַ נַפְשִׁי בְּכָל עֵת, וְאֶזְכֶּה לְהִתְגַּבֵּר וּלְהִתְחַזֵּק בְּשִׂמְחָה וְחֶדְוָה תָּמִיד, 

עַד שֶׁאֶזְכֶּה לִרְקֹד מֵחֲמַת שִׂמְחָה.

זָכַנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים שֶׁתִּתְלַהֵב בִּי הַשִּׂמְחָה מִכָּל הַנְּקֻדּוֹת הַטּוֹבוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת שֶׁבִּי, 

עַד אֲשֶׁר יִתְבַּטְּלוּ עַל יְדֵי זֶה הַחֹשֶׁךְ וְהַדְּאָגָה וְהָעַצְבוּת, 

אֲגִילָהּ וְאֶשְׂמָחָהּ בִּישׁוּעָתְךָ בְּכָל עֵת.

דני אתה השקיעה הכי יפה ועצובה וארוכה . 

עברה שנה אני מופתעת שדן לא חזר עדיין

אתה בא והולך אליי. 

רק לפני כמה ימים ניתקע לי האוטו והייתי צריכה טרמפ משילת ואוהד לא יכל והראש שלי בתמימות תהה מה עם דן אם הוא בבית. כמעט שאלתי את זה החוצה לאבא כבדיחה אבל לא תמיד זה מצחיק אותי ופשוט בלעתי את זה פנימה. 

בכלל קורה פעם בכמה זמן שהקול בראש שלי צריך לפמפם לי דן מת, דן לא יחזור יותר. כמו שאנחנו אומרים לאביה גם המערכת שלי כמו מנסה לדקלם טת זה עד שאולי זה היתעכל. דן מת, דן לא יחזור יותר. הסיפור הזה של דן לימד אותי שאין עניין לזמן.. אם הוא לא עוזר הוא לא משנה. ואיכשהו עדיין משהו בזה שעברה שנה אז כאילו הקול הזה שמתמיד להאמין שדן יחזור כאילו זה מאיים עליו ומשהו בקול הזה הוא חבר שלי.. הוא בעיקרון מהצד של הטובים. קשה לי לוותר עליו. דן אם בכל זאת יש אופציה אז אני אשמח שתחזור .. אני לא אופתע , אולי קצת אתרגז.. בטח לא אדע מה לומר אבל אני אשמח.. אני אשמח להיות מובכת מזה שבעצם זה לא קרה ביכלל ושסתם כולם חשבו וביכלל הינה אתה ואיזה מפגר . 

דן מת , הוא לא יחזור . 

רציתי להגיד תודה. 

תודה שהכרתי אותו גם בצורת קיום הזו גוף אל גוף

מהסוג הזה שאיפשר לנו לדבר במילים, לחבק בצורה היפה הזו בעטיפה נזו. 

לצחוק בקול לשיר לרקוד אפילו תודה שיכלנו לכעוס ולעשות פרצופים אחד על השנייה. 

תןדה שהכרנו בצורת הקיום הזו ולא כמו איגואנות או רוח בלבד או דשא לא יודעת. עם כל הכבוד לרוח

תודה שזכיתי להכיר אותך בצורת הקיום הזו להתחבק איתך. 

אתה עולה בי בכל מיני רגעים שאני מרגישה בגוף שלי דומה אותך כשאני פתאום מחייכת חזק מידי או אומרת משהו בצורה כזו שלך שיטטט באיזה תנועה כזו 

או ביציבה שלי שאני מזדקפת פתאום או שהשיער מציק לי בצוואר ואפילו לפעמים סתם באיזה מחשבה משונה שאני יודעת שהייתה יכולה לקפוץ גם לך . 

אני מרגישה דומה לך . ואני אוהבת אותך ומודה על זה . אני אוהבת אותך. 

אתה בא והולך אלי. 

דנדי אתה אולי מת ולא תחזור. עם זאת אני מבטיחה לך שבצורת קיום הזו אתה היית וכל כך היית ואתה עדיין נמצא בצורת קיום אחרת. אני לומדת  אותה , ואני מחבקת אותה , ואני מקווה שטוב לך ושדואגים לך. ושאתה לא לבד. 

אני מאחלת לכולנו שנדע להעריך עכשיו וגם מחר על צורת הקיום הזו ואת מה שיש בה ונתחבק ונדבר ונשחק ונירקוד כמו משוגעים כמו דנדי. 

דנדי דני הגעגוע הוא אין סוף הוא האהבה הכלואה בתוכי ואני אוהבת אותך עד הנצח עד המוות עד שניפגש שוב.

יש בינינו על כדור הארץ

מלאכים בדמות אנוש, 

הם בודדים, לא תמיד מובנים, 

מגיעים למקומות חשוכים,

בהתמדה,  בעדינות,

מגע קסום, וחיוך כובש, 

הם מאירים וזוהרים, 

כמו הכוכבים,

מפציעים ונעלמים,

דן אהוב יקר,

הענקת לנו כל כך הרבה,

תודה

את דן הכרתי לראשונה דרך מדברן. בילינו ימים ולילות ארוכים יחד במדבר - בימים פרסנו כבלי חשמל, ובלילות רקדנו. כבר אז נוכחותו והווייתו נגעו בי עמוק.

דן התנדב והיה חלק משמעותי בקהילת מדברן, ובמיוחד במחלקת מפ׳צ, שאליה היה קשור בקשר עמוק. אני עומדת כאן כדי לדבר בשמה ולזכור אותו יחד.

למשפחת מפ׳צ אין מספיק מילים כדי להקל את האובדן הזה. דן היה חלק מהמשפחה שלנו במשך שנים. גרנו יחד חודשים במדבר. קמנו לפני הזריחה עם חיוך, הזענו, עבדנו, אכלנו, רקדנו, נחנו וחגגנו את החיים זה לצד זה. ודן ידע לחגוג את החיים: ככה אנחנו רוצים לזכור אותו.

קודם כל, הוא תמיד חייך. חיוך גדול, כזה שמאיר את החדר, מקליל את האווירה ופותח את הלב.

הוא היה רקדן בנשמה, כשהוא רקד - כולם נשאבו יחד איתו ושכחו מהעולם.

מוזיקה הייתה אהבה עצומה בחייו. לא פעם היה יושב איתנו בסלון מפ׳צ, מנגן, יוצר ג׳אמים ספונטניים או מלווה את רגעי המנוחה בצלילים מרפאים.

הוא היה אדם שנכנס לחדר, ומיד הרגשת אותו: את החיוך, את הלב הפתוח, את האנרגיות. הוא היה איש של נתינה, אמפתיה, אהבה ואור גדול.

אנחנו כואבים כל כך על לכתך, דן. לעשות הקמות בלעדיך, יהיה מוזר. לחפור ולקבור כבלי חשמל באדמת המדבר, כבר לא יהיה אותו דבר. נתגעגע אליך ברחבה, בשיחות, ובכל רגע קטן.

בשיחה שלי עם סיון הבוקר, הוא ביקש ממני:

“מיכל, בואי נעשה חיים כמו שדן היה רוצה, כמו שדן חי”.

ואני מבטיחה לך, דן, שרוחך ודרכך ימשיכו לחיות בבית שאנחנו בונים. 

תהיה לנו מגדלור של אור – בדיוק כמו שהיית.

אובדן גדול ובלתי נתפס.

אוהבים וזוכרים אותך,

משפחת מפ׳צ.

דייניש בוי! מזל טובבבבבבבבב

קןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

Dan Kamkagi 

"כאשר אדם נכנס כל-כולו אל ממלכת האהבה, העולם - פגום ככל שיהיה - הופך עשיר ויפהפה, ומכיל אך ורק הזדמנויות לאהבה". 

דני בוי אהוב שלי, היום אנחנו חוגגים לך יומהולדת 33 ואתה לא איתנו. היום התעוררתי במצב רוח מרומם, שמחה שאינה תלויה בדבר, אפילו רקדתי קצת וחשבתי עליך.

איך אתה יודע לנענע, לבטא שמחה ואהבה בריקוד שלך, שהיה כל כך אופייני לך, עם חיוך ענק עם מלא שיניים. 

וביום הזה לצד הכאב של החיסרון, אני בוחר להאמין שאתה איתנו, בדרכך שלך, שומר ונמצא מלמעלה, מביט וחומל עלינו וגם מבקר שצריך. 

אני מברך אותך על הדרך שבחרת, על האנשים שביקשת להשפיע ולהשאיר חותם עליהם, חותם מיוחד של אהבה ללא תנאי. יש בי תחושת מלאות שעולה מכמה זכיתי ממך, מכמה יש בי ממך. על כל רגעי השטות, השמחה, הריקוד, החיבוקים, הנשימות והחיוכים שחלקתי איתך. הדרך שלנו לא נפרדה ביציאה שלך מהעולם הפיזי. 

אתה תמיד בלב שלי, מצפן של זיכרונות וגעגועים והמון אהבה. אני כולי תפילה שאדע להקשיב לסימנים שלך, לראות להאמין שאתה תמיד איתי. 

מלאך אהבה שכמוך, אתה חסר לי מאד, העצב נמצא שם תמיד מסתתר, ולאחרונה אני לומד לשחרר יותר ונותן לעצב הזה להיות, נותן ללב פורקן של בכי עם שיר שאהבנו. אני מקווה שאנחנו עושים לך נחת רוח, שאנחנו בוחרים להמשיך בדרך של אהבה ושמחה, כמה שזה קשה. 

נתראה עוד מעט בהדלקת נר אהוב שלי❤️

דן קמחג׳י היה בחור של אהבה ושמחה, הבחור עם הלב פתוח .

כשיעל ביקשה ממני להגיע לדבר עליו בטקס האינסטינקט שלי היה לסרב כי טקסים ויום הזיכרון אלו דברים כאלה רשמיים ועצובים ודן לא היה בחור שרשמיות יותר מדי הרשימה אותו וגם לא בחור שנתן לעצמו לבלות יותר מדי זמן בעצב.

במחשבה שנייה הבנתי שדווקא בכלל אלו כדאי שאגיע ואספר עליו כי ביום כזה ממלכתי מלא בכאב ועצב, יום שהוא גם זכרון לדן כדאי ורצוי להגדיל את האור.

בערך כחודש לתוך הלחימה הסמל של המחלקה ראיין וצילם את כל החברה, כשנשאל דן מה תפקידו במחלקה ולמה הוא שם עכשיו הוא ענה בין היתר שהוא מרגיש שהכלים שצבר לאורך חייו יכולים לעזור ולהביא הרבה טוב למקום הזה, שכרגע חשוך וזקוק להרבה אור כדי לוודא שהאור מגיע לשם הוא חייב להיות שם בעצמו.

הוא יצא למספר סבבים ונפל במטולה בהגנה על ישובי הצפון.

לפני יומיים היתה האזכרה שלו, מטורף שהוא הלך מהעולם הזה דווקא בשבוע הזה, חשבתי לעצמי איזו נשמה מיוחדת זו צריכה להיות שכמו לא רוצה להכניס עוד כאב בעולם, וככה גלשה על הגל הזה...

עזבה את הארץ ביום השואה. ודן כמו דן : לא סתם ילך בתוך הכאב הזה הוא יעשה את זה עם טוויסט... כי הוא יודע שהזיכרון שלו יהיה תמהיל מגוון שירחיב לנו את הלב ולצד הכאב יכניס גם הרבה חיוכים, שמחה, אור וריקודים. הנשמה כמו ידעה שנצטרך שם איזה בוסט של אהבה.

חשוב לי לאמר שכואב לי, נכון, אבל אני מאושרת ומודה על שזכיתי להכיר את דן קמחג׳י.

בר מזל כל מי שפגש את ליבו המתוק ורחב הידיים.

איש שלום. יוגי אמיתי. אחד שליבו פיו וגופו אחד .

הוא ראה את היופי והטוב בכל ותמיד דאג לשהות בהם.

הוא היה מדלג בקרוקס ובנדנה מהרכבת ללימודים, לא כי הוא ממהר פשוט כי זה ממש מהנה ומשמח. יושב בלוטוס מושלם במדשאה ומתמתח בין השיעורים, מקפיץ מישהו באקרו יוגה, מטפס על העצים, נח עליהם בעודו תלוי מהרגליים ומתחבר לכל פיסת טבע שהמכללה יכלה להציע.

הוא אהב מכל הלב.

צחק עם כל האיברים.

רקד מעמקי נשמתו.

הוא בא לפה לחקור לשתף ולחיות את החיים במלואם.

הוא היה בחור סקרן ורגיש, דיבר ושיתף על המהות של הדברים בצורה הכי קלילה ומרתקת.

״בוקר טוב נסיך״   ״היי מה שלומך מלאכית״ היו ה״שלום מה נשמע״ של דן, והם תמיד היו מטובלים בחיוך מתוק כזה עם העיניים. מתוק מתוק לא ראיתי דבר כזה מימי.

דן תמיד פה לתת יד או אוזן קשובה והחיבוק הכי חם ועוטף באמצע יום מאתגר.

בשקט ובענווה הוא לימד אותי שיעור גדול על רכות, שמחה ואהבה.

יום הזיכרון שמתארך עד בלי די לאחרונה, הופך לכזה שכמעט בלתי אפשרי להכילו בעוצמתו, בעיניי מותר ואפילו כדאי שנוסיף לו את הזיכרונות הטובים של הנשמות היפות והמתוקות שזכינו לחיות לצידן.

האור של דן ושל עוד רבים אהובים עלינו יתפזר לאינסוף כיוונים- הם בתוכנו ואיתנו, ואפשר שנשהה איתם בחן וביופי- בעדינות וברכות- עם שמחה ואהבה בלב- עם חיבור לעצמנו ולאהובים שלנו, לאלו שבחיים ולאלו שבחיים אחרים.

חודש וחצי לתחילת המלחמה, החליט חבר צוות של דן לערוך ראיונות לכל הצוות, בראיון עם דן הוא שאל: למה חשוב לך להיות פה? דן ענה ״אני מרגיש שיש לי הרבה מה לתת, היכולות שצברתי במהלך החיים שלי ממש תורמים פה, המודעות שלי, היכולת לחייך ולהביא אור למקום שהוא קצת פחות מואר כרגע בחיינו מאוד עוזר פה.״ אני חושב שבתשובתו הוא סיכם את כל פועלו בעולם הזה, להפיץ אור ושמחה במקומות חשוכים. אם פגשת אותו, לא יכולת להתעלם מהאותנטיות, השמחה, הכנות והרגישות, תמיד חיוך תמיד חיבוק מלב ולב.‏ במהלך השנה יצא לנו להכיר אנשים שפגשו אותו פעם אחת וסיפרו שבמבט, בחיוך, הוא העניק להם אור ששינה את חייהם. הייתה לו יכולת, לגשת לכל אחד ולתת תשומת לב מלאה, להקשיב לחבק ולשמח, עיניים טובות שדרכם יכולת לראות את הלב הרחב, לב תומך מעניק ולא שופט, מקבל אותך כמו שאתה, כאילו אומר לך שיש לך מקום של כבוד בעולם הזה. ‏דן חי את החיים שלו בדרכו, הוא פיתח לעצמו פילוסופיית חיים והלך בה בלי להיות קשור בנורמות חברתיות מקובלות. הוא כתב ״‏כל הדרכים בהן אני הולך הן שלי, לסמוך על המציאות שהכל מגיע מאותו מקור, וללכת עם הרגש.״ ‏מקווה שהצלחתי להעביר ולו במעט את דן כי למילים יש גבול, והן לא יכולות להעביר הכל. אני מקווה שנדע לקחת ממנו ומכל אחד מהנופלים את המעלות הטובות וניישם אותן בחיינו כדי שהחיים יהיו יפים יותר. ‏ביום הזה שבו אנו זוכרים את הנופלים אני מרגיש צורך לתת מקום למשפחות השכולות, ילדים אחים נשים הורים, היום מהמקום שלי אני מרגיש שאני צריך להתנצל בפניהם שלא הייתי שם מספיק בשבילם, על שלא ידעתי מה לומר ואיך להתנהג, על זה שלא ניסיתי מספיק להבין ולהכיל, וברחתי . לצערי ה-7 באוקטובר הכניס את השכול חזק לתודעה שלנו, והיום אני רוצה לבקש מכם, לא לשכוח את הנופלים, ולא לוותר על החיים. שמחה ואהבה

הכרתי אותו כשלמד אצלי בשנה ב, הוא היה אז אחד משלושים, בחור יפה עם סרט בד על השיער, יושב בשורה הראשונה ומברך אותי ב׳בוקר קסום׳ בכל פעם שנכנסתי לכיתה.

השנה הוא למד אצלי בקליניקה ד׳, אחד מעשרה תלמידים שהופכים למטפלים. אחד משלושה שהתחילו את השנה באיחור רב בגלל שירות מילואים. אחד משלושה שכשחזרו סופסוף אל ספסל הלימודים, נרגע הלב ויכולנו להתמסר ללמידה ולטיפולים.

דן חזר עם חיוך ורגל שבורה ובלי טיפת רחמים עצמיים. לא ניכר עליו שעבר ימים קשים בעזה.

טיפל והתמסר, למרות שגילה לי, שהוא לא רוצה להיות מדקר בסיום הלימודים ומעדיף להתמסר למגע וליוגה. אבל זה לא ניכר בכלל ברמת הרצינות שלו והטיפולים שהעניק לאחרים.

הכאב על לכתו גדול, אני חושבת עליו המון, על החיוך והחיוביות שלו, על הבוקר הקסום שהיה מאחל לי, על המילים שאמרתם אתם וחברים עליו בהלוויה. בחור עם לב זהב וחיוך אמיתי שנובע ממנו.

היום בקיבוץ חולדה, במקום בו אני גרה, רצנו ריצה לזכר הנופלים, בין הכרמים היפים שמקיפים את היישוב.

רצתי לזכרו❤️

דניאלה בוחר

היי נגה, את לא מכירה אותי, קוראים לי ע.א. ולמדתי עם דן קורס בשנה א' שלי בברושים.

התלבטתי הרבה איך ליצור קשר ובחרתי בסוף לשלוח לך פה בתקווה שהמילים שלי יעברו הלאה ללבבות משפחתכם.

את דן הכרתי כאמור בשנה א' שלי בקמפוס ברושים בשנת קורונה.

בעברי מהיסודי, התיכון ודרך המכינה הקדם צבאית ואפילו בשירות הלאומי נעשו עליי חרמות חברתיים שמנעו ממני להרגיש בנוח בחברת אנשים אחרים במיוחד במקומות מוסדרים ובירוקרטים כמו מוסדות הלימודים ונמנעתי מהם במכוון במשך תקופה של בערך 6 או 7 שנים.

בסביבות גיל 27 החלטתי שהגיע הזמן לחזור ללימודים ובחרתי ללמוד צמחי מרפא בקמפוס ברושים וממש אז החלה הקורונה ולשמחתי הרבה כל הקורסים נעשו בזום כולל קורס אחד ויחיד שלקחתי כהרחבה "יסודות הרפואה הסינית" והודתי ליקום על כך שאין לי הכרח להתמנגל ולהתמודד עם הקשיים שלי.

בסמסטר ב המזל מזלי פחות וקורס אחד ויחיד מתוך ששת הקורסים שלי הפך להיות פרונטלי - קורס ההרחבה ברפואה סינית.

הגעתי לכיתה כשאני לא מכירה אף אחד, הם לא מהחוג שלי ולעולם לא יצרתי איתם קשר ומצאתי את עצמי שקטה ומכונסת, לא מתקשרת או מנסה להתחבר עם המון קושי רגשי עד כדי התפרצויות בכי.

ודווקא בקורס היחיד הזה, היחיד שהיה פרונטלי, היחיד שלא היה במסגרת החוג לימודים שלי, פגשתי את דן.

דן עשה עימי חסדים גדולים שאולי בעיניו נראו קטנים או שכלל לא ראה אותם כחסדים אך בשבילי הם היו עולם ומלואו והם מלווים אותי עד היום.

הוא היה הראשון שראה אותי וניסה ליצור קשר, להגיד שלום, גם כשלא תמיד שיתפתי פעולה הוא לא וויתר. הוא תמיד גרם לי להרגיש אהובה כאילו היינו חברים כבר שנים על גבי שנים והינה שוב נפגשנו לאחר הפסקה קצרה ושום דבר לא השתנה. הוא חיכה לי להליכה משותפת לרכבת ומצא לנו נושאי שיחה משותפים לדבר עליהם. וגם אחרי הקורס כשמידי פעם היינו נפגשים בקמפוס הוא תמיד חייך ובא אליי להגיד שלום ולשאול מתי אני מצטרפת אליהם לחוג ואיך הולך לי. הוא אף פעם לא גרם לי להרגיש כאילו הוא מתאמץ כי הוא שם לב למצב שלי, הוא לא פנה אליי מתוך רחמים אלא מתוך רצון אמיתי, בגובה העיניים עם הרגשה שהנפש שלי באמת חשובה לו.

והוא פתח לי פתח להחלים מנקודת מבט שילוותה אותי לאורך כמעט 30 שנות חיים והוא פתח לי אותה בקלוץ בלתי נראית והוא פתח לי פתח ליצור חברויות ולהרגיש בטוחה להמשיך בתואר ולהגיד לקורסים וליצור קשרים ולחייך לאנשים ולא נראה לי שהוא אפילו ידע שזו התוצאה של המעשים שלו.

החיוך שלו והאהבה ללא תנאי הרחיבה לי את הלב והעיניים שלי וליבי דומעים מן ההודיה הגדולה שיש לי כלפיו עדיין, כל הזמן.

חשוב לי להגיד שהגעתי להלוויה במיוחד למרות שבדרך כלל אני לא מגיעה להלוויות. ישבתי על ההר מאחורי בית הקברות וראיתי אתכם עם עוצמות נפשיות, עם אהבה ושמחה בתוך הקושי ואמרתי לכם תודה על היותכם ואמרתי לו תודה על היותי כי קטונתי מכל החסדים ומכל האמת שעשה ועשיתם עמדי.

ועכשיו רציתי להגיד תודה למשפחה שלכם על דן ועל מי שהוא הפך להיות ובטח תמיד היה.

"הלך רוח

במדבר וחול

על לב ועצמות

שטה הסופה אל האופק

ומי יעמוד בדרכה של סופה

השוברת לבבות אמיצים

את שרואים ואת שאינם

ארץ נשכחת צומחת

מארץ חרבה"

מי ייתן שמעכשיו ולעולמי עד האושר ילווה את דרככם, השכינה תשרה על ראשכם והאהבה תשכון בליבם.

ע.א.

לוחם האור | פאולו קואלו ״לוחם האור תמיד עושה דבר מה שחורג מן הכללים. הוא עשוי לרקוד ברחוב בדרכו לעבודה, להביט בעיניו של זר ולדבר על אהבה ממבט ראשון, להגן על רעיון שנדמה מגוחך. הלוחמים מרשים לעצמם רגעים כאלה. הוא אינו חושש לבכות בגלל צער העבר או לשמוח בגילויים חדשים. כאשר הוא מרגיש שהגיעה השעה, הוא זונח הכל ויוצא להרפתקה שחלם עליה שנים. כאשר הוא מבין שהוא מצוי בקצה גבול יכולת העמידה שלו, הוא נוטש את הקרב מבלי להאשים את עצמו על שעשה כמה מעשי טירוף בלתי צפויים. לוחם אינו מעביר את ימיו בניסיון לשחק את התפקיד שאחרים בחרו עבורו״ —- את הקטע הזה, בשילוב קטעים נוספים, הקריא אתמול יותם תמרי בסיום מסע 25 ק״מ אותו קיימו ב כושר קרבי "צוות יהונתן" הכנה לצה"ל לזכרו של חברנו דן קמחג׳י ז״ל. 

מתגעגעים וזוכרים תמיד

את דני תמיד הערכתי מאוד. כבר לפני כ10 שנים כשהיינו יושבים אצלו בימי שישי לעשות שייק פירות הוא היה משתף איתי הרבה מדרך החיים שלו. הוא היה אומר לי שכל בוקר כשהוא מתעורר הוא אומר לעצמו שהוא שמח, מאושר ומרגיש הודיה. הוא אמר שגם אם אתה לא מאמין במילים שיוצאות לך מהפה אתה בונה הרגל. אתה "עובד על עצמך" על מנת שבהמשך הדרך כבר לא תצטרך ובאמת תרגיש מאושר ושמח. מאז אותו יום הסתכלתי על דני כסוג של מחנך או מורה לחיים בריאים יותר. פיזית ומנטלית. מי שמכיר אותי ואותו יודע שאנו מאוד שונים האחד מהשני אבל תמיד הוא ידע להסביר ולהנגיש לי הדברים בצורה הטובה ביותר. יותר טוב מכל אדם שפגשתי בחיי. מכיוון שדני היה מאוד רוחני אבל מהצד השני מאוד ריאלי הוא ידע להסביר לי את הדברים בצורה הברורה ביותר עבורי. לאחר שנפצעתי בברך הבנתי שלמרות אורח החיים הבריא שאני חי בו משהו לא עובד. הבנתי שיש לי בעיה של איזון בין כוח לגמישות של הגוף. התייעצתי עם דני והוא הציע להתחיל לתרגל יוגה יחד ללא תשלום. למרות שכמובן כבר אז הוא היה מורה ליוגה ולנשימה ולעוד מלא דברים אחרים שהוא התמקצע בהם בצורה מדהימה. למי שלא ראה את דני מתרגל יוגה או נשימה זו חוויה עוצרת נשימה. הוא היה פשוט מדהים ויכולת לראות את כמות השעות האינסופיות שהוא השקיע בכדי להגיע לרמה כזו של שליטה בגוף. התחלנו לתרגל במתכונת של פעם בשבוע והוא עזר לי להרגיש שוב ביטחון בגוף שלי. השינוי לקח זמן אבל אחרי חצי שנה הרגשתי שיפור גדול בהרבה אספקטים גופניים. יתרה מכך הרגשתי כיצד שהייה ממושכת עם דני משפיעה לחיוב על התודעה ואופן החשיבה שלי על הדברים. אני רוצה לשתף אתכם במשהו קצר מסשן היוגה השבועי שלנו. כל תרגול הסתיים בשווסאנה, אני קראתי לזה שלווסאנה. כי זה היה סוף התרגול החלק המדיטטיבי שלו. כל פעם מחדש היינו שוכבים בשקט ומנסים לנקות את הראש ממחשבות ורק להיות ולהרגיש. הרבה פעמים דני היה עושה לי דימיון מודרך בקול רגוע ומתוק מאין כמותו. כך זה הלך: "תתחיל להזיז את קצה האצבעות, את הגפיים ולבסוף בוא נתיישב בישיבת לוטוס כשהידיים בתנוחת נמסטה. תרגיש הודיה על העבודה שעשינו היום לגוף ולנפש, תחבק את עצמך, תחייך לעצמך. תגיד תודה על הנשימה והאוויר שסביבך. תגיד תודה על הגוף והתודעה". אני רוצה להגיד לך תודה דני בוי יקר שלי על מי שאתה ותמיד תהיה בשבילי. אין אדם אחד בעולם הזה שלימד אותי על עצמי כמו שאתה לימדת, אתה ללא ספק החבר/ מורה/ גורו שממנו לקחתי והסקתי הכי הרבה על עצמי ועל הסובבים אותי. 

אני אוהב אותך הכי הרבה שאני מסוגל. 

שמחה ואהבה

שמי תום צור, דני הוא החבר הכי טוב של אחי, סתיו, כך הכרנו.

דני, בין הפעמים הראשונות שאני זוכרת אותך הגעת אלינו הביתה כשסתויק היה בחו״ל, פשוט כי התגעגעת אליו ורצית לבקר, נפגשנו בכניסה לבית ורצית שנשלח סלפי לסתיו, התרגשתי ולא רציתי שתלך אחרי התמונה אז במקום, הזמנתי אותך להיכנס הביתה וכולם שמחו שהגעת.

אחרי כמה שנים עבדנו יחד בבר במודיעין, סידרנו כל הזדמנות שהייתה לנו כדי לעבוד יחד באותה המשמרת. היית המלצר המדלג שהעלה חיוך לכל היושבים במקום, היית קופץ על רגל אחת כששיר מסוים היה מתנגן, מידי פעם עושה עמידות ידיים, ותמיד רוקד מחייך שמח ומפזר אהבה.

יום אחד הבאת מגנט ממש חזק שחיברת לחוט, בסוף המשמרת הורדנו את המגנט מתחת לדק ואספנו עשרות אם לא מאות של מטבעות שהיו נופלים מהטיפים לתוך הדק, שילמנו איתם על ערב צוות שארגנו לעובדים.

דנצ׳ו, ילד של אור ואהבה.

תודה שהכנסת אור לחיים שלי ושל כל מי שפגש אותך

תודה שלימדת אותי מה זאת אהבה ללא תנאים

תודה שקיבלת כל אדם באשר הוא, תמיד בחיוך וחיבוק בשמחה שאפיינה אותך כל כך

תודה שתמיד היית שם בשבילי

תודה שלימדת אותי יוגי ואהבה עצמית

תודה על הזכות לרקוד איתך.

באחת הפעמים האחרונות שהתראינו ירדת לפניי מהרכבת, ניסיתי להגיע אליך בין המון האנשים וכמובן שאיך שהדרך נפתחה, פתחת בדילוגים האופייניים לך עם המוזיקה באוזניות, אני כל-כך שמחה שלא ויתרתי והתחלתי לרוץ אחריך עד שהגעתי אליך לקבל חיבוק וברכת ״יום קסום נסיכה״ שעשתה לי את היום.

אני לפעמים שומעת את הצחוק המתגלגל שלך..

אוהבת אותך תמיד ולנצח

תום.

אני כל כך אוהבת את דן

ומודה על כל רגע שנשאר בלב

שכרגע נשרף מגעגוע

אבל אני יודעת פשוט יודעת שכל ריקוד אתה איתי 

אז אני צריכה לרקוד יותר

איך בן אדם מפסיק להתקיים ועם זאת קיים כל כך בכל תנועת ריקוד, בכל חיוך רחב, בכל חיבוק

אור כזה לעולם לא יכול להיכבות

לנצח תאיר דרכים חשוכות

אני מתגעגעת כל כך

איך בן אדם מפסיק להתקיים ועם זאת כל כך 

בכל תנועת ריקוד, בכל חיוך רחב, בכל חיבוק

אור כזה חזק לא יכול להיכבות

לנצח תאיר דרכים חשוכות 

אני מתגעגעת כל כך

דן ואני הסתובבנו באותם מעגלים חברתיים מ-2009

יוני 2013 עד יוני 2014 היינו בני זוג לשנה של שלל הרפתקאות , מלאה בטיולים ואטרקציות ברחבי הארץ.

דן היה חייל, אני חיילת משוחררת. נפרדנו כשטסתי לטיול ארוך בחו"ל ושמרנו על קשר חברי.

02-07-2013

רק התחלנו לצאת, אפילו לא פגשנו את החברים בתור זוג וכבר הוא עזר להם לארגן לי מסיבת הפתעה.

ביום ההולדת שלי נסענו לפלמחים. לא חשדתי, לא, כבר אז היה די טריוויאלי שדן ואני נסע לים.

הופתעתי מאוד לפגוש שם את כל החברים שלי. היה כיף - ריקודים, אלכוהול, עישונים.

אחרי זמן מה דן ואני התרחקנו מכולם ונכנסנו למים.

אני נקלעתי למערבולת ליד סלע גדול. דן קפץ אליה אחרי.

שנינו בתוך המים, אוחזים אחד בשנייה, מסתובבים ופוגעים בסלע, כל אחד בתורו.

איכשהו עלינו על גבי הסלע. עדיין מסתובבים, בין נשימה להשתנקות, אני אומרת לו "דן, אני לחוצה. אני מסטולה. אני לחוצה. אני מסטולה" לא תפקדתי. החלטתי שאני צריכה לחשוב על האנשים שאני אוהבת והרצתי שמות בראש.

הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי "הוא חמוד, אני בסדר עם למות לצידו" חחח.

הדבר הבא שאני זוכרת זה שדן מושה אותי מהמים ביד אחת. אין לי מושג איך הוא עשה את זה.

נעמדתי, הסתכלתי עליו וחייכתי.

בשביל שנינו זה היה רגע מכונן בקשר.

מבחינתי? אני הבנתי שאני יכולה לסמוך עליו באש ובמים. (ליטרלי - באש כבר ידעתי כי הוא דן החבלן)

הסתכלנו למטה וראינו שהרגליים שלי מלאות דם מהברכיים מטה.

דן, כמו דן, לא הסכים אחרת ודאג לי. הוא ניקה את הדם, חיטא וחבש את הפצעים.

עד היום, הצלקת הכי גדולה בגוף שלי היא בברך מאותו מקרה.

עכשיו יש פצע פתוח ממקרה מכונן בקשר שלנו עם דן, שדן, כמו דן, מנקה ומחטא.

אני מייחלת ליום שבו הפצע יהפוך לצלקת, צלקת גדולה יותר.

במכתב טיסה שהוא כתב לי הוא ציטט את תומר יוסף:

"שמתי לך אוויר בכיסים שיהיה לך לדרך, שמתי בערך מה שצריך"

ואמר שתמיד יהיה לי חלק ממנו , גם אם לא פיזית.

דן שם לנו אוויר בכיסים שיהיה לנו לדרך.

וזה מה שנשאר, נשאר אוויר בכיסים

היה ברור שלדני הייתה אמת פנימית חזקה מאוד והבנה מוצקה של האופן שבו הוא רוצה לחיות ולחוות את החיים שהובילה אותו ביום-יום ובטיולים והמסעות שעשה. טיילנו בהודו ונפאל ביחד לסירוגין ואני זוכר את עצמי מתבונן בו בהערצה ובקנאה. על ההתרגשות שלו מהדברים הקטנים והפשוטים ביותר בחיים, על היכולת לבלות הרבה זמן לבד שנבעה מעולם פנימי עשיר כל כך ומסקרנות לגלות ולהבין את עצמו טוב יותר, על ההשקעה שלו בדברים שאהב לעשות ובדברים שהיו חשובים לו, על התיק מרי-פופינס שלו שהכיל כמות ציוד בלתי-הגיונית בעליל: גם לי הייתה אחלה מוצ׳ילה ותמיד הייתי צריך לדחוס את כל הבגדים שלי כדי שייכנסו אליה ולדני, איכשהו, בנוסף לבגדים היה מקום ל20 מטענים ניידים, כפות חימום להוט-באקט, 3 זוגות נעליים, פנסים ועוד ועוד. גם בטיול, בזמן שכולנו הרעלנו את עצמנו בג׳ראס ו-hello to the queen, דני היה יוצא לריצות. אני מאמין שדני אהב את עצמו מאוד. לא במובן נרקסיסטי או באיזו מן האדרה עצמית כמובן, אלא ממש אהב את מי שהוא, ולכן לדעתי יכל גם להפגין כל כך הרבה אהבה לאחרים ולעולם.

היה לו קטע שעד היום אני לא ממש מבין, ולצערי לא יצא לי לשאול אותו, שבאמצע ישיבות ואפילו מסיבות, בזמן שהוא ליד כולם, הוא היה יושב ועוצם עיניים לזמן ממושך. ובזמן שהוא עשה את זה היה לו איזה חיוך קטן על השפתיים. לא היה ברור לי לגמרי מה הוא עושה אבל אני רוצה לחשוב שהוא רצה להתחבר לכאן-ועכשיו בנוכחות האנשים שאהב.

כשדני היה משתף באידיאולוגיה ובמחשבות שלו, אני, שיש לי תפיסת עולם מאוד ריאליסטית, ספקנית ומוכוונת מדע ועובדות, לא הייתי מתחבר ומודה שלפעמים גם מגלגל עיניים. הוא היה אומר משפטים שנתפסו בעיני כמנותקים מהמציאות כמו ״תחשוב טוב יהיה טוב״, ״מחשבה יוצרת מציאות״, ״הכל אהבה״ וכו׳. אבל במבחן המציאות דני היה אדם שמח מאוד, עם חוסן מנטלי אדיר, כוח-רצון מדהים ויכולת אינסופית להכיל אנשים ולפזר אור ואהבה. אחרי זמן מה הבנתי שדני הבין משהו מאוד עמוק על החיים: האופן שבו האדם תופס את העולם היא נגזרת כמעט ישירה של התוכן המחשבתי שלו ולכן כדי לתפוס את העולם כמקום טוב ומיטיב צריך למלא את הראש במחשבות טובות. ובעוד אני צורך פוליטיקה, חדשות ורעלים אחרים דני דאג למלא את הראש שלו רק בדברים חיוביים.

מאז שהוא נהרג נוצר פער של טוב ואור בעולם ואני מרגיש צורך לסגור את הפער הזה בהתנהגות שלי. מאז שהוא נהרג מלווה אותי תחושה חזקה של צורך לעשות הרבה טוב בעולם. אמנם האור של דני ירד אבל הוא עולה בכולם.

אוהב אותך ומתגעגע כל כך

דן הוא אח של אוהד

בינואר האחרון קיבלתי הודעה מבחור בשם אוהד קמחג׳י.

הוא חבר של חבר וכבר ידעתי שהוא הולך לבקש ממני עזרה בעריכת סרטונים או שיווק או משהו בסגנון

ובגלל זה הופתעתי כשהוא אמר-

״שמע אני מפיק מוזיקה, ראיתי שאתה שר ורציתי להציע לך איזה קונספט חדש של שיר בשני מפגשים, אתה תקבל שיר מתנה ואני אקבל נסיון לתיק עבודות, מה אתה אומר?״

במפגש הראשון זה היה ברור לשנינו.

לא מדובר בשיר אחד ובטוח לא בשני מפגשים.

איכשהו מצאנו את הדרך ללב אחד של השני (נו הומו)

ומצאתי את עצמי נפגש איתו בכל שבוע ושותה איתו תה סרפדים,

אם זה באולפן או אם זה בבית של ההורים שלו בכפר אורנים,

ובעיקר מצאתי את עצמי לומד מילד בן 22 על משמעות החיים.

ארבעה חודשים קדימה,

אני נכנס לאוטו, הרדיו נדלק

שומע ״הותר לפרסום״

שוקל לכבות

שומע ״קמחג׳י״

שולח לאוהד הודעה כדי לוודא שאין קשר

״זה אחי שנפל, אני שבור״

הלוויה

הרגע שאמור להיות הכי עצוב בעולם

ואני לא מפסיק לחייך כמו טמבל

כי אני רואה את המשפחה של אוהד ושל דן

מספרים סיפורים מצחיקים,

דורשים ממאות האנשים להתרכז בחיים

ובסוף, כשהארון ירד וברקע מתנגן ״הכל כשורה״ של הבנות נחמה

הם גם רקדו ריקוד אחרון

כי דן כבר לא יכול

והם רקדו מכל הלב

אמא, אבא ועוד ארבעה אחים

שלא מוכנים לתת למוות לנצח.

הבטחתי לעצמי שלא אשכח את הרגע הזה לעולם.

את הרגע שבו למדתי איך לחיות.

לא יצא לי להכיר את דן אישית

בסוף ההלוויה הגיע אליי בחור על מדים,

תפס את המבט שלי ושאל:

- ״אתה הבחור מהסרטונים לא?״

אמרתי כן ופניתי ללכת כי זה לא היה נראה לי המקום לדבר על זה

- ״שתדע שדן ואני ראינו את הסרטונים שלך שנייה לפני שהוא נפל״

- ״שלי?״

- ״הראיתי לו את הסרטונים של הכשרת לוחמים והוא ממש צחק,

אל תפסיק להכין אותם״

אני מניח שעכשיו אני חייב.

לא יצא לי להכיר את דן אישית

אבל הוא הצליח להדליק בי את האור שלו

אפילו אחרי שנפל

ובשבילו אני מבטיח לרקוד עם יותר כוונה.

יהי זכרו ברוך

2w

את הטקסט שאשתף פה עכשיו כתבתי לאחר ששמעתי על מותו של דן קמחג'י זכרונו לברכה . דן היה במילואים, הלך לשמור עלינו, ושם זה קרה. 

את דן לא הכרתי אבל את הלב הענק של משפחתו אני מכירה.

מבט עיניו בתמונה, האור הזורח ממנו סיפר לי על טיב ליבו.

והמילים האלו יצאו מבלי מחשבה. 

כשקראתי אותן אחר כך תהיתי לעצמי אם זה הגיוני שאלו המילים שאכתוב אחרי בשורה כזו קשה . מרגע לרגע שחולף אני קוראת עוד אנשים שכתבו עליו ומבינה שכן זה הגיוני- דן היה איש של שלום והשלום הזה עבר במילים האלו דרכי.

מכתבים לבנותיי,

חיו את החיים 

כאילו כל מה שיש 

זה רק את הרגע הזה.

ואת הרגע הזה.

וגם את הרגע הזה.

את העיניים האלו שמביטות בכן,

את הצחוק המתגלגל,

את הכעס המתעצם.

תנו לעצמכן לחיות כפי שאתן,

על כל גל של רגש שחי בכן.

הכל חשוב בכן .

הכל חשוב בכן.

וברגעים הקטנים האלו, 

זכרו בליבכן-

הכל חשוב גם באחר.

הכל חשוב גם בּאחר.

זכרו זאת כשהוא מביט בעיניכן,

לא משנה מאיפה בא ולאן הולך,

לא משנה היכן גדל ועל מה התחנך.

הוא עולם, הוא לב.

וגם הוא זקוק למבט אוהב.

הלוואי שיום יגיע וייפסקו המלחמות,

במקומן יהיו עיניים אוהבות. 

תודה לך דן, נשמה גדולה, 

תודה על התזכורת הזו הכל כך חשובה.

מבטיחה לחנך את בנותיי במילים האלו שעברו אלי דרך מבטך. 

יהי זכרך ברוך נשמה יקרה.

דני בוי אהוביק, ונילה-בר שלי, שיקאקה ❤️

אני כותב לך וכלום לא מסודר. לא נתפס ולא ברור.

שברים של משפטים יוצאים על הדף, ומתארים חלקים של זכרונות שמתפרשׂים על גבי שנים ארוכות. בחלומות חוזר מבול. כשאני הולך בתוכו ספוג וכל פעם מנסה לתקן משהו, אבל ללא הצלחה.

זה קשה לספר עליך דני. על שמחת החיים שלך, שהיא הכי גדולה שאני מכיר. על התפקיד שלך בעולם הזה, שעשית אותו כל כך כל כך טוב. על אהבה ושמחה. על הקבלה הרדיקלית שלך לכל אדם. על הלב הפתוח שלך. על העיניים הטובות שלך והסקרניות ללמידה. על הידיים המחוספסות והעדינות שאומרות תרגול ועבודה. על כמה שאנחנו והעולם הזה צריכים אותך.

ובאמת שכלום לא ברור דני, אבל בשבעה שלך הבנו שדבר כל כך נצחי לא יכול פשוט להיגמר.

דני לאבה לאבה, אתה נמצא בכל דבר שיש בו שמחת חיים וחיוּת. בצחוק מתגלגל ובציוץ ציפורים אני שומע אותך. בכל ריקוד וחיבוק אני מרגיש אותך איתי, בכל שקיעה אני רואה אותך. ובכל חמאת בוטן גם (אפילו התקשרת לאסם כדי לבקש שיוציאו במבה נוגט באריזה משפחתית). אולי יש ריחות שאני מעדיף לשכוח, אבל בוא נסכים שגם שם אתה נמצא. אפילו שם.

אני זוכר איך הפכנו לחברים קרובים במגמת כימיה, כשהתבאסת עלי שתלשתי את השערה הארוכה שגידלת על גב היד. לא יודע למה אבל זה היה קורע. וכמובן שגידלת אותה בחזרה. איך המשכנו יחד לאין-ספור הרפתקאות של שטות וכיף... היינו שורפים מגנזיום ואשלגן ברחבי העיר, מכתירים בשמות משונים נקודות תצפית בגבעות ובורחים מחזירי בר. רואים מלא פרקים של 'סקראבס' יחד עם מסיבות רגאיי ופסטיבלים בצבא. מידברן, ומסיבות זרען. באר-שבע ולילות בנחל, ועוד ככ הרבה...

תמיד הזכרת לי שהרוב בחיים הוא טוב. שכדאי לנו להיות בהודיה, ולבחור את המילים בקפידה. שהחיים הם סביב חיבוקים ואהבה. שחשוב להתייחס ככה לעולם, ואז לכזה הוא הופך ונראה.

בחייך ציווית אותנו לשמחה ואהבה חמיוג'י מתוק שלנו, מקווה שנהיה ראויים להפיץ את האור שלך.

הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ, וַהֲרֵינִי אוהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאודִי.

מתגעגע ואוהב המון,

קראמל-בר שלך

25/08/2018

אני לא זוכרת מה אכלתי היום בבוקר,

אני גם לא זוכרת את היום הראשון בתיכון.

אבל אני זוכרת את היום 

שחזרתי הביתה,

עם נהר של דמעות שזלג משתיי עייני.

אתה בדיוק יצאת מהבית

אני זוכרת במדויק את הפנים שלך, התלתלים, העייני דבש.

היית כמעט זר לגמרי

 ולמעשה אתה עדיין.

חייכת אליי,

חיוך קורן

עם עיניים שנצצו באור השמש.

 הרגשתי שהן אומרות

״אל תדאגי, בסוף הכל יסתדר״

חייכתי בחזרה

ולמשך דקה שלמה הרגשתי מאושרת. שאולי העולם לא כזה נורא אחרי הכל,

המלאכים השומרים שלנו מסתובבים בכל פינה, נותנים לנו כוח כשאנחנו נופלים לריצפה.

הדקה חלפה,

אני המשכתי בדרכי

ואתה בדרכך.

דן היקר, לצערי הרב לא זכיתי להכיר אותך בחייך אבל נוצרה סיטואציה, מוזרה שכזו, שיש לך השפעה גדולה על חיי ואולי אתה כבר מכיר ויודע את זה, מסתכל ומרגיש את הכל ממרום, מעולם שכולו טוב, באהבה גדולה וחגיגה אינסופית של הטוב הזה. שמי הילה, אני חברה טובה של יותם ולמדתי תקופה קצרה בחברותא עם אוהד, אחיך המהמם. שמעתי עלייך פה ושם עוד בחייך אבל כאמור, לצערי, בעיקר אחר מותך. בבוקר שבו התקבלה ההודעה התעוררתי עם תחושת מועקה גדולה, עליתי לשיעור קבלה לפנות בוקר עם כבדות שכזו ומצאתי את עצמי בוכה בשיעור מבלי להבין עד הסוף מדוע. קצת לאחר השיעור, בשעות הבוקר המוקדמות, יותם התקשר בוכה ושיתף על האסון שקרה וכאמור, מבלי להכיר אותך, ידעתי שלהלוויה אני מגיעה. הגענו להלוויה נועה ואני וכבר בדרך להלוויה קרו ניסים שלא ניתן להסביר אבל זה למקום אחר. הגענו לבית העלמין בדיוק להספד של יותם ומשם שמענו את שאר ההספדים של חברים קרובים, אוהד וכמובן אביך אריאל. זו הייתה הלוויה שונה מכל מה שהכרתי אי פעם, לא מפתיע, אחרי הכל אתה אדם כל כך מיוחד וכך גם משפחתך. היה בה שילוב קסום של כאב גדול ואהבה אדירה, מן קסם שכזה שמעורר מנעד כל כך רחב של רגשות לכאורה סותרים אבל לא... אולי לראשונה הבנתי שיש מקום להרגיש את הכל במקביל. יצאנו מהלוויה בתחושה של קדושה ובעודנו צועדות לרכב אמרה לי נועה על סמך מה שראינו וחווינו, שזהו, אתה סיימת את תפקידך בעולם הזה שלנו, את הגלגולים שלך השלמת וזה הרגיש כל כך מדוייק. אני זוכרת שהגעתי הביתה עם כל כך הרבה תחושות שישבתי לרשום את הדברים לעצמי, לעבד אותם בהדרגה. ואז הגיעה השבעה, הגעתי במוצ"ש בלי להכיר הרבה אנשים, התיישבתי למעלה עם החברים ויותם הראה לי את הטקסט שכתבת, "הזרם" וזה העיר והאיר אותי מבפנים ממש. ביקשתי אישור לצלם אותו בסלולרי ומאז הוא מלווה אותי... כמה קסם ודיוק בתוך הטקסט הזה, שאני לפחות, משוכנעת שהגיע ממקומות עליונים להשפיע על חייהם של אנשים, על חיי. דן היקר, מאז ועד עכשיו אתה איתי, הטקסט הזה והתמונה שלך, עם השמחה והחיוך שכל כך אפיינה אותך, תלויים במשרדי ואני מספרת עלייך ועל השליחות הזו שלך, של אהבה ושמחה, שמחה ואהבה אינסופית בעולם הזה, לכל מי שמעוניין לשמוע- ומתברר שיש לא מעט, גם במשרדים של אלביט מערכות. מדהים לראות איך האדוות של ההשפעה שלך ממשיכות לפעול, בקסם שכזה, גם אחרי מותך. עם כל הקושי, אני באמונה שלמה שלא לשווא קרו הדברים ככה, שיש תכלית גבוהה ושאתה במקום טוב, מלווה מלמעלה את חיינו על הכדור הזה. ולכם, משפחת קמחג'י היקרה, לא בכדי גדל פלא שכזה בביתכם, אתם השראה אדירה ומרגשת עד מאוד ואני מודה לבורא על הזכות להכיר מרחוק, ולו במקצת, אתכם ואת הלב והעשייה שלכם. מקווה שתמשיכו להעביר את המסרים האלה דרך ההנצחה של דן, ולא רק, למען כולנו, שנזכה לחיות בעולם אוהב וחומל יותר. "ללכת ליד ההרים בדרך חדשה שעדיין לא דרכו בה תקופות קודמות של חיי, לשמוע את המילים של הלילה, לדעת אפילו בחושך שהשמש קיימת ולאהוב את החיים בלב נשבר". זלדה תודה עליכם, הילה מילגרם

מי שהכיר את דן, יודע שללב האנושי יש קושי גדול מאוד להכיל אבדה מסוג זה. אדם ההולך כנסיך קטן, כמרחף. עיניים טובות היו לו, הוא היה מקמט את העיניים מרוב שהוא ראה יופי באדם וידעת שהכל בסדר. היתה לו יכולת כזאת לתת אמפטיה רכה , להגיד מילה טובה, להיות איתך ברגע, הוא לא רץ, לא ניסה לפתור, גם לא הקצין את הכאב. מספיק היה שהתבונן בך והרגשת יותר טוב. ראיתי אותו ברגעים שהיה עושה נשימות. מותח את הגוף היוגי עד אין קץ שלו ומתייחד עם הבורא דרך הנשימה. אני זוכר שנפעמתי מיופיו. שלא האמנתי שהבחור המתוק והחכם הזה, איכשהו ממש אוהב לבלות בחברתי ודרכו, הבנתי שאני איש ראוי בעולם, ראוי לאהבת חבר , והוא פעם אמר לי שאני יותר חכם ממני, ורק אחרי שנים הבנתי למה הוא מתכוון, ובעצם מי לומד ממי כל הזמן הזה. אני לא רוצה לכעוס, ואני לא רוצה להאשים. אם הייתי עושה את זה , זה רק לאלוהים. אבל היום בבוקר ראיתי דוכיפת בחלון. והיא ישר הזכירה לי אותו. הסתכלתי לו דרכה בעיניים. וידעתי שהוא פה, ושאנחנו לא באמת נפרד. הבנתי שהוא לצערי הרב סיים את תפקידו, כמה זה כואב לי, והחזיר נשמתו לבורא. אי אפשר באמת להפרד. אני לא מבין איך אפשר עוד להאמין לשקר הזה של הנפרדות. כבר התאבלתי בחיים, איבדתי חברה, איבדתי אבא. כולם פה איתי. והאבל הזה הוא משהו שאני יודע לעשות ביחד. מישהו אמר לי פעם שלא כדאי לי לאהוב כל כך הרבה אנשים כדי לא לכאוב. ואני עדיין חושב שאני מסכים לאהוב כמה שיותר, כמה שהלב שלי יוכל לאפשר לי, והלוואי שזה רק יגדל , ושכל החיים אני גם אכאב את מי שהלך, שהגן עליי, ששמר עליי, שטיפל בי, ושאהבתי אותו, אותה, ורציתי לראות אותם פורחים, שיאריכו ימים, שיהנו.ה ירקדו ויצחקו, גם אם אני לא אזכה שזה יהיה ארוך ונצחי כמו שקיוויתי. אני את הנצח נוצר בקרבי. הוא משאב שלי, ואיתו, אי אפשר באמת לנצח אותי, כי גם אין לי אויב בנצח. יש רק כאב, אבל משותף, ובנצח יש גם תקווה. ועוד לא אבדה תקוותי. גם כשחשבתי שהיא אבדה היא תמיד חזרה ובענק. אז דן אהוב, לחיי התקווה. אוהב אותך חבר יקר. ובבקשה תבוא הרבה לבקר.

דן דן אהוב יקר נשמת אור יקרה היה לי לעונג ולכבוד להכיר אותך לבלות איתך ללמוד איתך ולרקוד איתך אתה היית פה מלאך שמרחף ומפזר אור על כולם כנראה חסר להם אור כזה למעלה אם לקחו לנו אותך כבר מתגעגעת.

___

דן אהוב שלי, הלב שלי כואב ממש💔 

כמה אני אוהבת אותך ואוהב לעד! אני זוכרת כל מפגש משמעותי שהיה לנו. אפילו נתת לי להציץ לנבכי נשמתך ולסייע לך. אתה כל כך יקר לי. 

כמה אור הבאת לעולם. 

תמיד אמרתי לך שאתה מלאך שנכנס לגוף ושאתה ראוי לכל הטוב בחזרה ושהוא יגיע.

כנראה שמלאכים לא צריכים לחיות בגוף אנושי הרבה זמן, הם באים לסייע לנו כאן לתקופת זמן ואז חוזרים למימדים הגבוהים ולהמשיך משם.

אני רואה אותך עטוף באור ומחייך בשלווה. 

מתגעגעת אליך אינסוף♾️

___

נשמה מהממת, מתוקה ומפזרת אור 

השראה לאיך לחיות ולמצות כל רגע. 

כמה חשוב מה אנחנו עושים בכל יום שאנחנו מקבלים פה במתנה ואיזה כיף שבגיל כזה צעיר עשית כבר הרבה דברים מדהימים.

הלב עצוב שאתה כבר לא איתנו.

לוקחת נשימה

והמחשבה עליך מעלה בי חיוך בלתי נשלט שהיה עולה תמיד כשהמבטים נפגשו

מזכירה בי את האנרגיות המתוקות והקסומות שהבאת איתך לכל מקום.

חיבוק גדול לך ולכולם

___

היה בנאדם כל כך עדין ואצילי.

ברגע הראשון לא התחבר לי בכלל שהוא חייל.

___

דן דן אהוב יקר באדי שלי אני זוכרת שישבתי עם יפה בריטריט כשהיינו ברחם ושאלתי אותה ״תגידי מה זה האור הזה שיש לו ?״ והיא ענתה לי ״ירדן הוא מואר יש אנשים כאלה״ 

מאז כבר היו לנו הרבה שיחות וזכיתי להכיר את המלאך שאתה מצחיק תמיד היית קורא לי מלאכית כנראה שבעיניים של מלאך ככה אנחנו נראים תודה על האור שהפצת אני בטוחה שזה ממשיך וימשיך להדהד לעד 

אוהבת אותך דנדן 💛

___

אני זוכרת רגעים עם דן בהתמרה

היה לי ככ הרבה בילבול האם לנסוע לתאילנד ן התהליך (סמוך להתמרה)

הוא ניגש אחיי כי זיהה את הקושי רוצה לעזור 

עם החיוך המלאכי שלו 

הקשיב והביע

תדמייני אותך 

הולכת כמו אלה 

כמו פיה 

רק שותה 

וככ ידע להבין ולקרוא כת הקונפליקט 

ולתת הרבה משמעות מהלב 

וכולו זרח 

וחיבק 

ותמך באמת 

מהלב 

הוא מהדהד בי הרבה 

ובטח שהיום 

אלוהים הרי אוהב את ההכי טובים על ידו 

יהיה זכרו ברוך 

מלאך אהוב וטהור

___

סומאיה ואני היינו ממש לידו כשגזר את השיער הארוך שלו וגילח את ראשו במהלך הרטריט (עסוקות בשלנו אך גם מעיפות מבט כל כמה דקות) 

עבורי זה היה מעמד מרגש

ברוך דיין האמת

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים

יהי זכרך ברוך

יש פינה בלב שלי בה אתה דן מצוי לתמיד

___

דן אהוב לב, חבר שלי❤️

זכיתי להכיר אותך ולקבל מהאור שלך בשנתיים האחרונות. היינו שותפים למסע משנה חיים שבו למדנו להוריד את התלות מאוכל ושתייה ולהיות מוזנים ישירות מאנרגיית החיים. 

זכיתי לחלוק אתך רגעים משמעותיים והעולם זכה בך וגם הפסיד כי יש לך כל כך הרבה מתנות לתת. אתה נכס אדיר. החיוך שלך, החכמה, העומק, הרגישות, הגמישות הנדירה ביוגה, ראיית הטוב בחיים ועוד ועוד.

תודה שנולדת. הלב שלי כואב 💔מאוד והדמעות זולגות להן ללא הפסקה

חזרת למקור ואני בטוחה שתמשיך להאיר מכל מקום שתהיה בו. אני רואה אותך מחייך ושליו ורוקד את הריקוד שלך. 

מאחלת לך שלוות עולמים🙏 

אוהבת אותך ילד נצחי, פיטר פן, מלאך בגוף אדם

תנוח על משכבך בשלום❤️

בחיי שאני מתגעגע אליך, חבר יקר.

העולם ממשיך כאילו הכל חזר למסלולו,

אבל יש סִלוּאֵט שחסר לי כל כך –

וזאת הדמות שלך.

עם הלב הער,

התודעה הגבוהה,

שמחת החיים הפשוטה,

החכמה העתיקה

והילדון הנצחי שתמיד היה שם.

אני נזכר שרציתי להצטלם איתך.

ואמרת לי:

“דוידי… אנחנו לא צריכים להצטלם.

אני פשוט אמשיך להיות חבר שלך כל החיים.

במימדים שאנחנו נמצאים – הכל מצולם בלב ולתמיד.”

גם אחרי לכתך אנחנו בקשר.

יש לך דרכים מיוחדות להיות איתי.

ואני נרגש שזכיתי להיות חלק מהעולם שלך.

במשך שנה התמונה שלך הביטה בי מהקמפוס,

כי גם למדנו זה לצד זה.

וכשאני נזכר בך –

הלב מתמלא במתיקות וכאב.

איך רציתי שנמשיך לצעוד יחד בשבילי החיים…

וזה גם יקרה –

רק שאתה שינית צורה.

וזה כאילו קטן עלינו,

אבל האמת?

זה כל כך כואב. ובלתי נתפס.

אז תזיז את החוטים שם מלמעלה,

אנחנו זקוקים לך כאן,

יא אהוב הלב.

פִיוֹן יער שכמוך.

חיבוק וגעגועים אליך, נשמה אהובה שאתה

סבב המילואים השני שלנו מאז 7.10.23, היה במטולה. הצוות היה במרחב נחל עיון והיה לנו שם מטבח. השתדלנו להכין אוכל והכל אבל בגלל שהסבב יצא במקביל לחג הפסח, האוכל לא היה מספק רוב הזמן. דן דאג להביא איתו מלא במבות לסבב. רוב הזמן הוא הסתפק במועט, אכל פירות, ירקות וטחינה. שאלתי אותו: "קמחג'ון איך אתה שבע מזה?", והוא ענה לי: "אני אוכל גם במבות. זה החטא שלי". אני לפעמים הייתי מסתובב רעב במטבח ומחפש מה לאכול שישביע אותי. פעם אחת מצאתי שקית במבה של קמחג'ון ופשוט סיימתי אותה לבד.. אחרי זה ראיתי אותו ואמרתי לו שאני מצטער. סיימתי לו שקית במבה שלמה ואני יודע שזה מה שעוזר לו לשבוע. הוא ענה לי: "אל תדאג הרנצ'יק. בכוונה שמתי שם את הבמבה כי ידעתי שתגיעו לזה ותאכלו אותה. יש לי עוד הרבה ואתם לא תדעו איפה".

הסיפור שהכי מלווה אותי, קרה בסיבוב הראשון בתחילת הלחימה.

היינו בצפון הרצועה, בשכונת אל-עטאטרה, יצאנו לאיזו פעילות, עוד לא לגמרי מבינים את רוח הדברים, נזהרים מאוד כמובן, סורקים בית בית, הולכים ברחוב, כולם עם הנשקים ביד ודרוכים מאוד.

דן, כהרגלו, מצליח להביא אור אפילו לסיטואציה הזאת.

פתאום מזהה איזו עציץ באחד ממרתפי הבתים ואיכשהו מצליח לסחוב אותו ביד אחת החוצה ואפילו הוציא אותו מהרצועה, הצליח אפילו להוציא עציץ מהחושך וליצור רגע של נחת, אפילו בסיטואציה הזאת.

קמחג'י ילד יקר שלי נפגשנו לראשונה בבילו ברספיה ושאלתי לשמך אמרת קמחג"י ועוד לפני שהספקתי להגיב צחקת ואמרת כן אני יודע קצת מוזר שאלת מי אני אז אני אשי והחברה אמרו אבא שלנו קמחג'י נכנסת לי ללב מהרגע הראשון ילד יקר כן אני מרשה לעצמי לקרוא לך ילד יקר שלי כל בוקר היה מתחיל בחיבוק לצוות הרספ"ם ואיך שאתה היית יורד לרספיה ההיתי מחבק אותך כחלק מילדי

 אזכור אותך לעד

קמחג'י!

‏ההרוג השני שלנו מהאירוע אמש. ‏מי לא הכיר את סימן ההיכר שלך, חיוך מבויש ובנדנה קשורה על שיער.. 

‏איש של חיוך, אהבה ואור גדול.

‏היית מטפל בנשמתך, סיפרת לי בעזה על לימודי הרפואה הסינית והיופי שבלטפל ולעזור לאנשים.

‏עדינות נשמתך הביאה אותך לאורח חיים טבעוני ואהבה לכל היש.

‏ויחד עם זה היית לוחם עז, פטריוט ומלא בציונות.

‏כשנחבלת בפעולה שעשינו ב'סן סירו' בסוף המלחמה

‏אמרת 'שטויות, זה רק נקע', ולא הלכת הביתה. שבוע אחר כך גילית שזה בעצם שבר טורדני ברגל, ובכל זאת, לא ויתרת והגעת לכל יום מימי המילואים מסוף הלחימה בעזה עד קרב ההגנה הנוכחי בצפון.

‏וכשאתה מגיע? מתגלות ידי הזהב שלך, בנאי עמדות מספר אחת, קומבינות מדהימות של בנאות וחשמל בכל מקום ואיתור שהצוות מגיע אליו.

‏אהבת ישראל העולם והאדם התגלתה בך מאוד מאוד. אנחנו נמשיך. וננקום. 

‏אוהבים אותך דן אחינו. נוח על משכבך בשלום.

‏הי''ד. תנצב''ה

לפני המלחמה, חפרנו שוחה בשטח, בזכותו ישנתי על מישור ישר, כל בוקר הוא היה קם ומיישר את הזוויות, זה הפך להיות נוהל,  שמנו את הנעליים בלילה בארגזים בחוץ,  הייתה לנו רשת נגד יתושים על עץ שנטענו במרכז התעלה.

לפני הכניסה לעזה, עברנו בקיבוץ ארז‏,  והיו שם גלילים בצבע כחול לבן, כולם אמרו שלא צריך לקחת את הגלילים, דני התעקש שצריך לקחת אותם, הם לא מבצעיים בעליל,  מה יש לנו לעשות איתם,  הגענו לעזה לשלד של בניין,  הכל פתוח חללים גדולים,  חלק מאיתנו היו במצב של היפותרמיה, לא היו מסוגלים לתפקד,  ואלו הרגעים של דן, דני התחיל לעבוד ואני אחריו,  הייתה סופת חול,  הוא תמיד היה עושה משהו ואני אחריו,  אני לא מוצא הגיון,  ובסוף כאילו הוא יצר משהו שחסם לא רק את הגשם אלא גם את הרוח,  הבית היה נעים,  עם הגלילים שאנחנו רצינו להשאיר בדרך,  הוא יצר קירות וחלונות היה ממש נעים בתוך הבית,  כשאני הסתכלתי מרחוק ממקום אחר,  חשבתי שזה לא נראה כזה חריג בנוף,  זה היה נראה בסדר גמור על רקע של הים,  כל הגג היה מלא רעפים  וחמרי בנייה ששמנו אותם  כמשקל על הברזנטים, ואחר כך גם בתוך הבית היה מלא חול אז ריצפנו את כל הבית, וכשעזבנו את הבית, הוא לא הסכים להשאיר פירקנו ואספנו הכל.

במקום אחר פרסנו את הברזנטים כמו שביל שכשירד גשם נוכל לדרוך ולהגיע למרגמות, והבאנו רפסודות שהוא התעקש להביא,  והם הפכו להיות אבני מדרך שלנו כדי שלא נלך בבוץ וכולנו היינו המומים,  מה אנחנו צריכים את השטויות האלה,  שתמיד אמרנו לא לא אל תביאו, ובסוף היה הגיון בהכל,  אנחנו עושים דברים של צבא והוא הולך מחפש מצברים ובסוף כולם השתמשו במצברים. 

פלג,  בלילות הוא היה גורם לנו התקף לב, היה יוצא בבוקסר לעשות פיפי,  אני שומר וכולם מפחדים בלילה, פתאום בנאדם יוצא לך מאיזה שיח מביא חיבוק וחוזר לישון,  כמעט יריתי בו כמה פעמים. 

במשך היום אנחנו תמיד יושבים ונחים והוא כל הזמן עובד המנוחה שלו זה עבודה, כל המתחם היה נראה כמו מסיבת טבע לא להאמין איך היה לפני ואיך היה אחרי..

ג׳וני הוא הזוג של דן, באוקטובר 24 נולדה לו בת שניה, שמה לילי דנה 🙌

טור ארוך של אנשים עולה בכביש המוליך אל ראש הגבעה, אל בית העלמין הצבאי של מודיעין. מסביב גבעות מכוסות בצהוב ירוק של האביב. חוטמיות זיפניות מזדקרות בוורוד ליד אלונים ואלות ארץ ישראליות, הגזרים פורחים בשרביטים לבנים מופלאים. גדילנים כחולים מזדקרים אל על, שיבולת שועל ושעורה מכסות את פני הקרקע החומה בצהוב. השמש עדיין גבוהה בשמים של חודש מאי. עוד מעט ותשתפל אל מעבר לגבעות לכיוון הים. אין עננה. האנשים הולכים מהר. חובשים כובעים. בקבוקי מים. אוחזים בטלפונים סלולרים. בכניסה לחלקה הצבאית עומדים חיילים. כומתות אדומות. ניידת של מד״א. כמה חובשות. מעל החלקה הצבאית יריעת הצללה. כסאות לבנים מסודרים בכמה שורות. מסביב מעבר למחיצות עומדים המון אנשים. צעירים. בנים עם זיפי זקן. בנות עם חולצות טי-שירט שחורות ובקבוקי מים. מבוגרים בני שלושים, ארבעים, חמישים, המון כובעי מצחייה. קהל חילוני. מעט חובשי כיפות. עוד מעט יתחיל הטקס הצבאי. הלווית החיל דן קמחג׳י מכפר האורנים שנהרג יום קודם בעיירה הצפונית מטולה מהתפוצצות כטב״ם מתאבד. ברבע לשש המנחה איש צבא מכריז על כניסת הארון. רחש עובר בקהל ואז משתרר שקט גדול. הארון עטוף כולו בדגל ישראל נישא כמו המשכן הישן על ידי כמה חיילים עם כומתות אדומות. מסביבו מצטופפים בני המשפחה, חבוקים, כמעט רצים, בוכים, מיטלטלים. המנחה מודיע על הורדת הארון. שקט גדול וקולות בוקעים של בכי. החיילים מביאים שקי עפר. מכסים את הארון. מכסים באדמה כהה חומה. אדמת ההר. האדמה שמאפשרת חיים באזור מוכה האסונות האנושיים. אחר כך תכוסה האדמה בזרי פרחים שזורים בכתובות. זר הממשלה. זר הצבא, זר היישוב כפר האורנים, זר העיר מודיעין, זר יד לבנים. זרים אחרים. אדמת ההר שמכסה את הארון נעלמת מתחת לזרי הפרחים שהובאו מרחוק. פעם היינו שרים: איפה הפרחים כולם. המנחה קורא לרב העיר מודיעין להקריא פרק תהילים. הרב מקריא את מזמור לאסף. מה חושבים עכשיו בני המשפחה כאשר הם שומעים את קריאת המזמור למלחמה טוטאלית לא רק על עמלק אלא על כל צאצאי לוט? עוד מעט הם יאמרו מילים של שלום. של ריפוי, של מוסיקה ושירה, מילים של אהבה. מה להם ולמזמור לאסף ? בקהל אנשים רוטנים בשקט. קהל חילוני. קהל של העיר מודיעין ושלוחותיה. מפקד גדוד מילואי הצנחנים אומר מילים קצרות. איש גבוה, מוצק, נראה כמו חייל מרינס. משפט על דבקותו של דן במשימות, משפט על יכולות הריפוי של דן , המרגיע הגדודי. עוד אנקדוטה חצי מבדחת. ולבסוף נעמד מול הקבר ומצדיע. חברה של דן לקהילת המידברן מדברת. זיכרון של מדבר. של רגליים יחפות. של מדורות, של ריקודים עד עלות השחר ומעלות השחר ועד לשקיעה. החיים במוסיקה וריקוד. החברה של דן מדברת. כולה רועדת, רוטטת. בוכה בכי תמרורים. מישהו אוחז בה. היא מדברת על אהבה על נתינה על חיזוק. מישהו מביא בקבוק מים. האחים של דן מדברים. שני אחים, שתי אחיות. אוחזים זו בזה כדבוקה. צועקים ביחד את הקדיש. האח הצעיר צועק לקהל ״אהבה ושמחה״ ועוד פעם ״אהבה ושמחה״ צועק ובוכה ומספר על אנקדוטה של חיפוש בריכת קצינים בגולן. הליכה אחרי דן בשדה קוצים. הליכה של מבוי סתום. הליכה ללא תכלית. האחים אוחזים זה בזה ורוקדים מסביב לקבר. כמו קבוצת חסידים במידברן של גבעות מודיעין. הקהל מסביב דומם. הוא לא מתחבר למידברן. לא מצטרף לקריאות ״אהבה שמחה״ הוא לא מצטרף לריקוד השכול. האנשים בהלם, בוכים. שותים מים. שותקים. אבא של דן מדבר דברים קצרים מבקש מהאנשים בקהל שיאחזו זה בזה. שיחזקו זה את זה. חלק מהאנשים נענה. נוגעים בהיסוס מחזיקים ידיים, אבל רחוקים מהמסר המידברני. אנשים חילונים ממודיעין ושלוחותיה. אנשים חילונים של תחילת או אמצע הדרך. עוד מעט יעמדו כמה מהם בגשרים ויצעקו להחזרת החטופים. לאחר הטקס במורד הגבעה האנשים ממהרים למכוניות, אישה אחת אומרת לרעותה:  ״ארבעה למדו אצלי בבית ספר״. האנשים מציצים בטלפונים הסלולרים. מחפשים בשורות. אבל אין בשורות. רק עצב עמוק שהולך ונמוג במורד הגבעה.

באותה שעה, במזרח, בראש ההר בירושלים ניטמן ההרוג השני מהתקפת הכטב״ם המתאבד בעיירה הצפונית מטולה, נחמן נתן הרץ. המוני אנשים נדחקים ומצטופפים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. רובם חובשי כיפות. כיפות סרוגות. קטנות ,גדולות. קצת כיפות שחורות. המון מטפחות, שביסים. בגדי חולין. בגדים שחורים. מתנחלים עם ציציות ארוכות. בנות אולפנה. חיילים. מעט אנשים חילונים. הטקס זהה. משמר כבוד של צנחנים. חיילים ובני משפחה סוחבים את הארון שעטוף בדגל ישראל. בני המשפחה מצטופפים מסביב לארון. משפחה של עולים חדשים מצרפת. המנחה, איש צבא מודיע על הורדת הארון. החיילים מכסים את הארון בשקים עם אדמה חומה, אדמת ההר. אחר כך תעלם האדמה מתחת לזרי הפרחים. זר הממשלה. זר הצבא ,זר הישוב אלעזר , זר העיר ירושלים ,זר יד לבנים. זרים נוספים. אבא של נחמן מדבר. זקן ארוך וכיפה סרוגה. ביקש מנחמן לחזור הבייתה ״יש לך שתי בנות״. נחמן סירב. מישהו צריך לשרת. רעייתו של נחמן מדברת. זועקת לאלוהים. בכי תמרורים קורע לב. איך עזבת אותי עם שתי בנות? מדברת על נתינה על גבורה. מבקשת ששם בשמיים ביחד עם האם רבקה  עם ״רבינו וכל הצדיקים יבקשו רחמים על כל עם ישראל, שלא ידע עוד צער״. האח של נחמן ישראל  מדבר על נתינה מהלב. מרחוק על גבעות מודיעין ליאור האחות של דן, מדברת על נתינה מהלב.

ארבעה נופלים מאלעזר במלחמת עזה. עשרים וחמישה נופלים מהעיר מודיעין ושלוחותיה. אדמת ההר החומה וזרי פרחים עוטפים את דן ואת נחמן. אדמה חומה שעוטפת את ראשי ההרים ואת העמקים הפוריים. אדמה עליה צומחים האלונים והאלה הארץ ישראלית וחוטמיות והגדילנים ועוד מעט החצבים. האדמה עליה מתו ומתים כאן כל כך הרבה אנשים.

האנשים ממהרים לרדת מהר הרצל ומגבעות מודיעין, מציצים בטלפונים הסלולרים. מחפשים בשורה. אולי חזרו החטופים. אולי הגיע השלום. אולי אפשר באמת לצעוק ״אהבה ושמחה״. אבל אין בשורה , רק אבל ויגון. ובליבם צער שעם כל צעד וכל רגע הולך ונמוג ונאסף אל ליבם וגופם של משפחות החללים.

מוטי שטיין